מגזין

"אני לא מקבל את המשפט 'אין מה לעשות, זו המערכת'"

ד"ר אהוד רוזנבלום התלבט לגבי מקצוע הרפואה עד שהתחיל התמחות ברפואת ילדים ומצא את דרכו; כיום, כשהוא מנהל את מיון ילדים ב"מאיר" הוא אינו לובש חלוק (כדי לא להפחיד את הילדים) ומיישם שיטות עבודה שראה בחמש שנותיו בקנדה

ד"ר רוזנבלום וצוותו באימון על בובה חכמה (צילום: רמי זרנגר)

אם תשאלו רופאים צעירים מה הביא אותם למקצוע לו הקדישו שנות לימוד רבות יותר מכל מקצוע אחר, לעבודה שהיא העיסוק התובעני שבלעדיו החברה האנושית תהיה פחות אנושית, התשובות שתקבלו ינועו בטווח שבין "נולדתי במשפחה של רופאים", "מגיל צעיר מאוד ידעתי שזה ייעודי בחיים", "תמיד השתוקקתי לתת מעצמי ", "רציתי להיות רופא מאז שאני זוכר את עצמי".

אצל ד"ר אהוד (אודי) רוזנבלום זה קרה אחרת.

"לא היו רופאים במשפחה הגרעינית שלי שהשפיעו על החלטתי להיות רופא. עם זאת, אני בטוח שלחינוך של הוריי יש חלק מרכזי בהחלטה שלי על בחירת המקצוע", סיפר ד"ר רוזנבלום, המנהל את המחלקה לרפואה דחופה לילדים במרכז הרפואי "מאיר" בכפר-סבא מאז נובמבר 2014. הוא יכול להיחשב בין המתלבטים.

ד"ר רוזנבלום הוא בן 43, נשוי לשרי, דוקטורנטית לתזונה הכותבת את התזה שלה לקראת קבלת התואר באוניברסיטת טורונטו ("חיידקי המעי וחומצות שומן קצרות-שרשרת והקשר שלהם להשמנה ולמחלות רבות אחרות. אחד הנושאים היותר 'חמים' כיום במחקרי הרפואה"), אב לשתי בנות ובן (אוריה, נעמי ואביה), יליד ראשון-לציון, ובן למשפחה הנמנית על מייסדי העיר. אביו הוא מהנדס מכונות וטייס חובב ואמו מורה בבית ספר יסודי, שניהם כעת בגמלאות. בתיכון למד במגמת מחשבים (10 יחידות), "אבל די מהר הבנתי שזה לא בשבילי. המקצוע דורש ישיבה ממושכת שלא מתאימה לטמפרמנט שלי".

בצה"ל שירת כקצין (מ"מ וסמ"פ) בחטיבת גבעתי. "ושם נלקחתי למחוזות אחרים", הוא אומר בשיחה גלוית-לב עם "דוקטורס אונלי". את המסלול עבר בפלוגת החבלה וההנדסה (פלחה"ן), בהמשך יצא לקורס קצינים והיה מדריך בבה"ד 1, ולאחר מכן הגיע לגדוד "צבר", מונה למ"מ מחלקת צלפים ובהמשך לסמ"פ פלוגת ה"חוד" (כיום ה"רובאית").

ד"ר רוזנבלום השתתף במלחמת לבנון השנייה (במילואים) ונטל חלק בכמה מבצעים באזור, לפני מבצע "דין-וחשבון" ובתוכו. "הסנונית הראשונה שחיברה אותי לרפואה הופיעה שם, במהלך השירות הסדיר. הייתי אז קצין חדור מוטיבציה, חותר למגע, השתוקקתי להיות תמיד בקו הקדמי. יום אחד היינו בפעילות שגרתית בגזרת עישייה, צפונית-מזרחית לבופור. המחבלים הניחו לנו מארב. שני חיילים שלי נהרגו ועוד כמה נפצעו. זה היה רגע מכונן בדרך המאוד מפותלת עד ללימודי רפואה.

"מהאירוע הקשה הזה יצאנו ממש בשן-ועין. בעת שנקלענו למארב הייתי לערך 200 מטר מאחורי הכוח הראשוני. ראיתי את חיילי שוכבים. המחשבה היחידה שהעסיקה אותי באותו הרגע היתה: אני עושה הכול כדי להציל כמה שיותר חיים ולהחזיר את כולם הביתה. היתה לי הכשרה של חובש וגם עבדתי בצמוד לרופא היחידה ועזרתי לו בפעולות החייאה ומצילות-חיים. הזעקנו מסוק והעלינו עליו את הפצועים, אבל כשזה התרחק המשכנו לרדוף אחר המחבלים".

כשחזר אותו ערב לבסיס עם חייליו, "עייפים בתום 12 שעות לחימה ופעילות קשה, תשושים ושבורי-נפש כיוון שאיבדנו חברים", הופיע מולו מי שהיה אז מח"ט גבעתי, גיורא איילנד ואמר: "שמע אהוד, אתה צריך לצאת מיד למארב נוסף ואתה מסוגל!'". "חזרתי עם הצוות שלי בדיוק לאותה הנקודה בה התחולל הקרב כמה שעות קודם לכן. שם למדתי לנטרל רגשות, איך לייצב כוח, להיות מפקד ומוביל. אבל אז גם הבנתי שדרכי בחיים תהיה אולי אחרת. שלא אעשה קריירה צבאית".

רוזנבלום כבר היה לאחר שירות של שנה בקבע, לפני שנסע להתאוורר בנפאל, סין וטיבט, הגיש את מועמדתו ("כמו שעושים כולם") לכל הפקולטות לרפואה בארץ . "למזלי התקבלתי לזו שבה רציתי – באוניברסיטת תל-אביב - את הבשורה קיבלתי בסין".

"הלימודים (2000-1994) לא היו קלים", הוא נזכר. במהלך שנות הלימוד וגם לאחר שסיים עבד כמלצר במספר מסעדות. זה לא היה קל. שלוש שנות הלימוד הראשונות המוקדשות למדעי היסוד, לא בדיוק עניינו אותי. פשוט לא התחברתי לנושאים. חיכיתי בכיליון עיניים לשלב הקליני כי חשבתי ששם יגיע 'רגע ההתגלות'. הופיעו אצלי תחושות פנימיות ראשונות לפיהן אני מחפש את הקשר האנושי, את המגע עם חולים, כדי להיטיב עמם".

ד"ר אהוד רוזנבלום (צילום: רמי זרנגר)

ד"ר אהוד רוזנבלום (צילום: רמי זרנגר)

"הסטטוסקופ ששימש משך שנים סמל סטאטוס נמצא כעת על צווארה של כל אחות ביחידה שלנו. מעבר לעניין הנראות, יש כאן, לתפישתי, משמעות טיפולית וצוותית עמוקה"

בתום שנת הלימודים הרביעית "הבנתי שהרגע ההוא עדיין לא הגיע – והתאכזבתי. לא מצאתי את עצמי בעולם הזה של הרפואה שאותו התחלתי אז להכיר. הוא נראה לי אפרפר, עולם שבו נצמדים יותר מדי לפרטים הקטנים, שהעוסקים בתחום הזה נושאים על גבם משקל רב, אולי רב מדי. לא הייתי בטוח שזה המקצוע שמתאים לי מבחינה מנטלית, מבחינת הטמפרמנט שלי. ומצאתי עצמי נודד למחוזות אחרים".

הוא החל להתעניין בצילום כאמנות ובנגרות ("כי יש בזה המון יצירה. מקסים לקחת חומר גלם ולעשות ממנו רהיט. הוקסמתי והתחלתי להתמסר לזה"). עד מהרה, הוא מספר, בחדרו בבית שבו התגורר במשמר השבעה, ספרי הלימוד נדחקו הצידה ואת מקומם מילאו יותר ויותר משורים, כלי עבודה של נגרים, עץ ובצד האחר של החדר – מכונת הפיתוח לתצלומים.

כשסיים את השנתיים האחרונות ללימודיו החליט רוזנבלום ש"רפואה זה לא בשבילי". לפני שהחל את הסטאז' נטל שנת חופשה כדי להרהר ולמצוא כיוון. הוא המשיך בעבודת מלצרות, פקד נגריות ועבד בהן כדי לייצר רהיטים, ובחן אפשרות לפנות ללימודי עיצוב תעשייתי. "לדאבוני הרב גיליתי אז את האמת: יש לי חיבה למקצועות הללו, אבל אין בי אותה 'מתת-אל' כדי להיות מעצב-על. יש בנגרות הרבה יופי וזה מקצוע יצירתי, אבל אני לא מתאים לה כדרך חיים".

בתום שנת ההתלבטות אזר עוז מחדש והחל את הסטאז' ב"אסף הרופא". "עשיתי שם גם את ההתמחות ברפואת ילדים ודווקא כאן השתנתה התפיסה שלי לגבי הרפואה".

"זה בית חולים עם מסורת, אבל נשמרה בו אווירה אינטימית, תחושה של משפחה קרובה, עם קשר טוב בין אנשי הצוות. לא הרגשתי שם שאני עובד במפעל תעשייתי. פגשתי אנשים עם חשיבה אחרת לגבי הרפואה, גישה יוצרת. לאט-לאט התחברתי – וכך מצאתי סוף-סוף את מקומי. הבנתי שהתחום שאותו חיפשתי והתאים לי הוא רפואת ילדים".

"הסיבה היא, שכאשר פוגשים ילד חולה ומטפלים בו כדי שיחלים, מעניקים לו שנות-חיים, עוזרים לו לחצות את התקופה הקשה, תקופת המחלה. כאשר ילד מבריא, זה כאילו מוציאים אותו מחדש לעולם. בילדים נורא נחמד לטפל: יש הומור, צחוק, אפשר להיות גם 'שטותניק'. יש הרבה יתרונות בתקשורת עם ילדים על-פני זאת שמתקיימת עם חולים מבוגרים".

בחטיבת רפואת הילדים ב"אסף הרופא" פגש ד"ר רוזנבלום את האנשים אותם הוא מגדיר כמי שעיצבו את דרכו ואת אישיותו כרופא - והוא לא פוסק מלשבחם: פרופסור מתי ברקוביץ ("אחד האנשים שאני הכי אוהב בעולם. משכמו ומעלה כרופא. ומי שהשפיע רבות על דרכי"), פרופסור מיקי גולדמן ("היה סגן מנהל בתקופה שלי ב'אסף הרופא', אחד ממורי הדרך שלי") ופרופסור ערן קוצר מנהל המיון "(האדם הכי משמעותי בהכוונתי למקצוע. נותרנו חברים קרובים, בעיני הוא מנטור, מורה דרך. אנחנו בקשר מקצועי הדוק גם היום. מתייעץ עמו באופן רצוף בהקשרים רפואיים, ניהוליים וכאשר יש לי לבטים. הוא המודל לחיקוי שלי").

"האתגר הגדול - פרט לאתגר המקצועי - בהסתגלות המחודשת לחיים בארץ הוא למצוא מחדש את האיזון בין עבודה למשפחה"

ב"אסף הרופא" שהה ד"ר רוזנבלום בכל תקופת הסטאז' ואחר כך עוד ארבע וחצי שנים בהתמחות ועוד שנתיים ברפואה דחופה ילדים – ואז נסע לטורונטו, להתמחות-על. הוא הגיע למרכז הרפואי עטור התהילה The Hospital for Sick Children הידוע גם בכינוי SickKids – בין המובילים בעולם בפדיאטריה. "לא מעט רופאים ישראלים נוסעים לשם כדי להתמחות. מספר רופאים מחטיבת הילדים ב'אסף הרופא' התמחו שם, ביניהם כמובן פרופסור קוצר".

"נסענו (משפחתי ואני) כדי לשהות שם שנה. קיווינו שהמסע ימשך אולי שנתיים משום שלא פשוט לנייד משפחה מעבר לים לתקופה קצרה של שנה. לבסוף, המסע הזה הסתיים רק כעבור 5 שנים".

במהלך שהותם בקנדה, החלה שרי רעייתו בלימודי תואר שני בתזונה באוניברסיטת טורונטו. זמן קצר אחרי שהחלה, עברה למסלול ישיר לדוקטורט. "בשלב זה הבנו שנצטרך להאריך את שהותנו בקנדה כיוון שלא ניתן לסיים דוקטורט בשנתיים. עקב כך החלו מגעים עם הנהלת בית החולים הקנדי כדי שבשנה השלישית אשלב רפואה דחופה עם סימולציה רפואית. אבל אז הגיעה הצעה לעבור להיות רופא בכיר בבית החולים של אוניברסיטת מקמאסטר שבהמילטון, כ-80 ק"מ מטורונטו".

באוניברסיטה הנחשבת הזאת יש חמישה בתי חולים וכולם מעורבים לילדים ולמבוגרים. "בדיוק באותה התקופה", מספר ד"ר רוזנבלום, "החליטה הנהלת האוניברסיטה הקנדית לייחד אחד מחמשת בתי החולים שלה ולהפכו לבית חולים לילדים בלבד. היה צריך לבנות תוכנית עבודה, לתגבר את הצוות. בין היתר היה ברור שיש לחזק את תחום הרפואה הדחופה. הוצע לי להשתלב בצוות ההקמה והבנייה של היחידה החדשה. כאשר הגיעה הצעה נגדית מה-SickKids התלבטתי, אך לבסוף בחרתי ב'מקמאסטר' ואינני מצטער על כך".

"לשמחתי הרבה הבינו ב'מקמאסטר' שאינני מתכוון להישאר בקנדה לנצח - וכיבדו את רצוני. היו לי לא פחות מ-16 ראיונות לפני שקיבלתי את המשרה. בכל אחד מהם עניתי בתשובה לשאלה שחזרה על עצמה שוב ושוב: 'היכן אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים?' - 'אני חוזר לישראל, עניתי. אהיה שם רופא'. לשמחתי אנשי מקמאסטר הבינו את מניעי וכיבדו את רצוני לשוב לארץ לאחר תקופה".

ד"ר אהוד רוזנבלום (צילום: רמי זרנגר)

ד"ר אהוד רוזנבלום (צילום: רמי זרנגר)

"כבר עשר שנים למשל, מול ילדים חולים, אינני לבוש בלבוש הפורמלי של רופא. אין לי חלוק לבן, כי בעיני זה פורמט נוקשה מדי כשמדובר בילדים"

"מה שקסם לי במקמאסטר", אומר ד"ר רוזנבלום, "זו האווירה השוררת בו. למרות היותו בית חולים גדול ועתיר מסורת, האווירה בצוות משפחתית ואינטימית, חלוצית. קסמה לי העובדה שאני בצוות המפתח משהו חדש, צומח, המצוי כרגע בחיתוליו".

הוא קיבל מעמד של רופא בכיר. "היה שם מנהל על-פי מינויו, אבל זה לא היה תחום התמחותו. מעשית נוצר ואקום-ניהולי וקבוצה קטנה של רופאים ואני ביניהם, לקחנו מנהיגות והובלנו פרויקטים. התחברנו היטב זה לזה".

המחלקה לרפואה דחופה ילדים ב'מקמאסטר' כללה שלושה אגפים על פני קומה שלמה. היו שם 27 חדרים, ביניהם שלושה חדרי טראומה ("עד מהרה הפך המקום למרכז טראומה אזורי") והיה חדר מיון לתפארת, שגדל והתפתח. בנוסף להתמחות העל ברפואה דחופה ילדים, החל ד"ר רוזנבלום לפתח שם גם תכנית סימולציה רפואית לכל אנשי הצוות הרפואי בחטיבה לרפואה דחופה ילדים וגם לכל בית החולים לילדים. "השתמשנו הרבה מאוד ב'בובות חכמות' לצרכי הלימוד, ההכשרה, האימון וההעשרה של סטודנטים ומתמחים ולתרגולת של הצוות במצבי חירום ולשם בקרת איכות".

בתום חמש שנים בקנדה החליטה משפחת רוזנבלום לחזור לארץ. "זו היתה החלטה מאוד פשוטה אך גם מאוד מסובכת. ידענו שישראל היא מרכז החיים שלנו, זו ארצנו, אין לנו אחרת - ומעבר לזה, שהדבר שהכי חשוב לנו – המשפחה – נמצא בישראל. גם לשרי וגם לי חשוב מאוד שילדינו יזכו לחוות מקרוב את הסבים והסבתות (הורינו), האחים ובני הדודים. החלק הסבוך נבע מכך שהחיים בקנדה, כפי שניתן להבין, הרי נוחים מאוד ואפשרו לנו רווחה מקצועית, איזון בריא בין עבודה לזמן פנאי ומשפחה, ועתיד כלכלי טוב יותר".

ד"ר רוזנבלום התכוון לחזור ל"אסף הרופא" ולשלב שם את המיומנויות והמומחיות שרכש בקנדה בשני התחומים (רפואה דחופה ילדים וסימולציה רפואית). "עמיתי ידעו שאני מתכוון לחזור לארץ. באתי לביקור כדי לעבור מבחן לסיום ההתמחות ברפואה דחופה ילדים, ואז פגשתי את ד"ר איילת שלז, רופאה בכירה ברפואה דחופה ילדים ב'מאיר'. אני אסיר תודה לה על אותה פגישה, על כך שהתיידדנו. חזרתי לקנדה כדי להשלים את ענייני שם לפני השיבה לישראל ואז היא התקשרה וסיפרה שמייסד היחידה לרפואה דחופה ב'מאיר' ומנהלה הוותיק ד"ר פנחס פיינמסר עומד לפרוש לגמלאות. היא הציעה להנהלת בית החולים לפנות אלי ולקבל אותי לתפקיד המתפנה. כך הגעתי לכאן".

היחידה לרפואה דחופה (מיון) ילדים ב"מאיר" קיימת כבר שנים רבות. היא גדלה והורחבה עם הזמן, וזכתה גם למשכן חדש. "זו יחידה בגודל בינוני", מספר עוד ד"ר רוזנבלום. "יש בה עתה שבעה חדרי בדיקה, חדר טריאז', חדר החייאה, חדר השהייה וחדר שבו מבצעים סדאציה ופרוצדורות. בכל חדר מיטה אחת ורק בחדר ההשהיה - שלוש . בצוות שלי 22 אחיות ולמזלי הטוב גם ד"ר שלז כרופאה בכירה. בחודש הקרוב תצטרף רופאה בכירה נוספת. השבוע תגיע לכאן ועדה של המועצה המדעית של הר"י ואני מאוד מקווה שתעניק לנו הכרה לשמש כיחידה לצורך התמחות-על".

עם כניסתו לתפקיד ב"מאיר" החל לגבש תפיסת עולם וקונספט שונה מהרגיל לרפואה דחופה ילדים. "קודם כל יש בעיני בעייתיות במונח 'מיון'. יש לו קונוטציות לא תמיד נעימות. מתכונת הרפואה דחופה בצפון אמריקה היא כבר בת כמה עשורים וצברה ניסיון עשיר. בארץ התחום הזה השתרש רק לפני כעשור. כמקצוע בהתמחות-על הוא מוכר כאן רשמית רק מאז 2008".

"רופא המתמחה ברפואה דחופה ילדים", אומר ד"ר רוזנבלום, "חייב לדעת להתמודד עם כל מה שנכנס בדלת המחלקה. להכיר כל מחלה – אם היא מולדת, או אחרת, אם מדובר בחבלה, אם מחייבת ניתוח. מדובר בידע בקשת רחבה של מחלות הקשורות בכמה תתי-התמחות. אבל הרופא במחלקת הרפואה דחופה ילדים, במיוחד, צריך לדעת להתמודד עם מגוון גדול של מצבי טראומה ואחרים, לזהות מהר, לאבחן וגם לטפל. כן, גם לטפל! כאן הוא איננו משמש כרופא-מנווט לעבר אנשי מקצוע אחרים".

ד"ר רוזנבלום גם מדגיש את העובדה שילד שהגיע עם חבלה או פציעה, לא ישלח במחלקה שהוא מנהל למיון-מבוגרים. "אנחנו מאמינים שיוטב לו כאשר יטופל במחלקה שנועדה לילדים. אבל זה דורש מהרופאים העובדים כאן ושאר אנשי הצוות הכשרה מתאימה, ידע רוחבי, תודעת שירות גבוהה מאוד, הבנה עמוקה בכל האספקטים של רפואת ילדים וגם להבין לנפש הילד ומשפחתו".

משום כך, הוא מספר "אני כבר עשר שנים למשל, מול ילדים חולים, אינני לבוש בלבוש הפורמלי של רופא. אין לי חלוק לבן, כי בעיני זה פורמט נוקשה מדי כשמדובר בילדים". "כמו כן, כאשר מדובר בילדים באופן מיוחד, יש לעשות הכול, עד כמה שאפשר, כדי למזער כאב ואי נוחות. ולשם כך עושים הרבה מאוד אימונים והכשרות של כלל הצוות כדי שהידע שיירכש יתניע את כל הקונספט".

"את מירב הרעיונות לכל זה רכשתי בארץ ובקנדה. היתרון הגדול בקנדה הוא בכך שתחום העל ברפואה דחופה בכלל הוא מתקדם מאוד ומבחינה מקצועית גם מגובש ומוטמע היטב

לדבריו. כאשר אומרים לו "אודי, כאן זה לא קנדה וגם לא ארה"ב. כאן התקציבים אחרים. כאן ישראל", הוא ממהר להדוף את הטענה. "הקו הניהולי שלי אומר שאני אינני מוכן לקבל את המשפטים 'אין מה לעשות. זאת המערכת כאן' או 'אנחנו עושים כך ולא אחרת, כיוון שככה זה בישראל'. אני דורש מהצוות שלי לחשוב אחרת, כל הזמן. להשקיע אנרגיה כדי לעשות הכול טוב יותר, בדרך מתקדמת יותר".

"למזלי" הוא חוזר ומדגיש, יש לי כאן גם שותפה לדרך הזאת והיא מדהימה. ד"ר שלז היא בעיני ממש 'נכס לאומי'. מעבר לעובדה שהיא רופאה בחסד עליון, יש בינינו כימיה נהדרת. איילת שותפה מלאה לכל תהליך שינוי המתחולל ביחידה - ובעצמה מובילה חלק גדול מהשינויים. בלעדיה, המשימה הזו היתה נראית הרבה יותר מורכבת. גם הנהלת חטיבת רפואת הילדים שמעלי, נותנת לנו גיבוי מלא, מפגינה גישה פנטסטית ורוצה לקדם תהליכים. בלי מקלות בגלגלים. גם שם לא מקבלים את הגישה של 'כאן זה לא יעבוד' כאשר מוצג חידוש מתקדם. מנהלי החטיבה, פרופסור אלון אליקים ופרופסור דני נמט, מעניקים תמיכה גורפת, ואי אפשר שלא לציין את האחות האחראית על המחלקה, מאירה פרקו, המובילה את הצוות שלה בגאון".

"במשמרת עמוסה במיוחד", הוא מספר, "יכולים להגיע לכאן בתוך 8 שעות כ-40-35 ילדים. אני שותף פעיל בעבודה הקלינית המהווה חלק נכבד משגרת יומי הכוללת כמובן גם עבודה ניהולית, תכנון ופגישות. בחלק לא מבוטל מהמקרים, אני הרופא הראשון שפוגש ילד המגיע למחלקה ובחלק מהמקרים, אחרי שמתמחה רואה אותו, ברגע כניסתו. בחלק מהמקרים יש צורך בעצתי ובהכוונה לאיש המקצוע הספציפי".

האחיות הן עוגן מרכזי בעבודת המחלקה. "לשמחתי מאירה השכילה לבנות צוות גדול, מגובש ומקצועי, המהווה את הבסיס העיקרי לעבודת המחלקה. זה בעיני אחד המשאבים החשובים ביותר".

"על מנת לחזק את מעמדן של האחיות ואת הנראות המקצועית שלהן וכדי שיוכרו כחוליה מובילה, משמעותית, גם בחשיבה, גם ביכולת להשמיע קול ולהציג עמדה מתוך ניסיון בכל העבודה הנעשית במחלקה הזאת במתוכנת של צוות – צוידו כל האחיות בסטטוסקופים".

"הסטטוסקופ ששימש משך שנים סמל סטאטוס נמצא כעת על צווארה של כל אחות ביחידה שלנו. מעבר לעניין הנראות, יש כאן, לתפישתי, משמעות טיפולית וצוותית עמוקה. האחיות רוכשות יכולת לאבחן ולאתר מצבים רפואיים דחופים עוד בטרם שהחולה נבדק על ידי הרופא. באופן זה הן יכולות להניע טיפולים דחופים ולשפר את הטיפול בחולה. זהו מעבר מתפקיד של ממלא הוראות לתפקיד של מאבחן, יוזם ומטפל. האחות הופכת להיות חוליה עיקרית וחשובה במעגל הטיפולי. ובכל בוקר מתקיימת גם ישיבה של 45 דקות, בה משתתפים רופאים ואחיות יחד, לדיווח וגם ל'סשן" לימודי, להפקת לקחים".

ואף שיום העבודה שלו מתחיל מוקדם, עמוס ואפילו תזזיתי, מוצא ד"ר רוזנבלום את מעט הזמן הנדרש לו גם לתחביבי ספורט: ריצות מרתון ורכיבה על אופני הרים. "לשם כך מתפנה הזמן השכם בבוקר או מאוחר בלילה".

בקנדה, לשם הביא מהארץ כאשר יצא להשתלמות-העל שני זוגות אופניים, החל גם לרוץ מרחקים ארוכים ואף השתתף במרתון טורונטו (המלא) ובשלושה מרוצי חצי-מרתון. בארץ הספיק מאז שובו להשתתף בעוד שלושה מרוצי חצי-מרתון.

"האתגר הגדול (פרט לאתגר המקצועי), בהסתגלות המחודשת לחיים בארץ הוא למצוא מחדש את האיזון בין עבודה למשפחה. בקנדה, העבודה אפשרה לי לבלות זמן לא מבוטל עם אשתי וילדי ולהיות שותף פעיל וחשוב בגידול הילדים. העבודה הנוכחית ומציאות החיים בארץ, הופכים את המשימה הזאת ליותר מורכבת. אני יודע שמשפחתי משלמת מחיר. אני מקווה ללמוד עם הזמן למצוא את האיזון העדין הזה".

נושאים קשורים:  מגזין,  ראיון,  ד"ר אהוד רוזנבלום,  רפואת חירום,  מיון ילדים,  קנדה,  ריצה,  איזון משפחה-עבודה,  המרכז הרפואי "מאיר"
תגובות

מאחלת לך הצלחה שאני יודעת שתהיה .נכון מאד הקונצפט שאין אפשרות לשנות.צריך לקום כל בוקר במחשב מה עוד ניתן לחדש לקדם. אין ספק מניסיני שהגעת לבית חך ותומך.