מה היו סיכוייו של ילד לשרוד אם נולד באירופה בתקופת המהפכה התעשייתית? בתחילתה של מהפכה זו נהרה האוכלוסייה מהכפרים לערים וגדלה תמותת התינוקות בערים הגדולות. רובם הונקו על ידי אומנות ומיניקות ולא הוזנו כראוי. בנוסף, רבים מהם ננטשו ליד פתחים מיוחדים שהוכנו בפתחי כנסיות.

בילדים טיפלו כמו בשאר החלשים בחברה - עניים, זקנים, חולים ורווקות - כל אלה במוסדות כגון בתי מחסה, בתי יתומים ובתי תמחוי, שרפואה לא היתה בהם. המדינות לא נתפסו כאחראיות לרווחת תושביהן ובריאותם, ועל החלשים הוטלה האחריות לחולשתם. למדיניות זו נמצא צידוק בגישה הכנסייתית, שלפיה האדם הוא פרי החטא הקדמון ולפיכך העוללים נשלטים על ידי ‏הרוע, נושאים אותו ומנחילים אותו.‏

עם התמשכות המהפכה התעשייתית, הטכנולוגיה, הרגלי הצריכה והבצע הלכו והשתכללו ובמסגרת זאת עלתה חשיבותם של הילדים. כך, הם נאלצו לעבוד שעות ארוכות, בתנאים קשים ובעד שכר נמוך, מה שהגביר את תחלואתם וקיצר את תוחלת חייהם. יותר מכל בלט הפער בין אלו ממעמד הפועלים לבני האצולה. תמותת ילדים החלה לאיים על קיומן של האומות עד כדי כך שנפוליאון חשש שלא יהיו לו מספיק חיילים עבור צבאו והדבר הביא לניסיונות הראשונים לשמור על תינוק שנולד במשקל נמוך בתוך אינקובטור.

הקמת בית החולים לילדים, כפי שאירע 200 שנה קודם לכן, עוררה התנגדויות;  בית החולים ‏ההולך ונבנה כונה 'פיל לבן'

נסיבות חברתיות ופוליטיות אלה השפיעו על התפתחות תפיסות רפואיות. מחלות ילדים לא היוו תחום של מומחיות או התמחות מיוחדות ברפואה למרות שנמצאו תיאורים של מחלות ילדים בכתבים נפרדים במצרים יוון ורומי. רפואת ילדים או פדיאטריה הסתמנה כתחום ידע מוגדר רק עם קביעת המונח ב־1855 והוכרז על ענף חדש ברפואה רק בשנת 1880, כלומר ענף רפואה צעיר יחסית.

ואולם, הרבה לפני היות המונח, נפתח במאי 1802 בפריז 'בית־חולים לילדים ‏חולים', עם 300 מיטות, 59 אנשי צוות, ‏ביניהם שני רופאים וכירורג.‏ במוסד פעלו מחלקות נפרדות לבנים ולבנות, ‏למחלות זיהומיות, למחלות אקוטיות ומחלקה כירורגית עם 14 מיטות. המחלקות ‏נמצאו במבנים נפרדים ומאווררים וביניהם ניטעו גנים, בחדרים שררה טמפרטורה קבועה, ‏הונהגה דיאטה אחידה וכל ילד אושפז במיטה משלו.

האחיות התמרמרו על כך שכל חולה קיבל מיטה משלו, וקבלו על ירידת מעמדן ביחס למעמד הרופאים, שהלך ועלה עם התפתחות הרפואה לשלב שבו ניתן לרפא אנשים ולא רק לסעוד אותם, "בעבר, אמרו האחיות, מנתח צעיר לא היה מעז לעבור בקרבת אחות ללא ברכת הוקרה: כיום הוא אינו ‏מסיר את כובעו, מזמזם מנגינה וחש מרוצה אם אינו מזלזל בה או מעליב אותה. אולם עתה, כאשר החוקים החדשים העניקו שליטה למנתחים הצעירים, ‏ההערצה הרגילה חלפה."‏

הקמת בית החולים לילדים עוררה התנגדויות. היו שהחזיקו בדוגמה הכנסייתית, לפיה ילדים הינם פרי החטא הקדמון. ההתנגדויות לבית החולים לילדים התפוגגו כששיעור תמותת הילדים המאושפזים ירד. רופאים מרחבי אירופה ומאנגליה באו להשתלם בבית החולים ובשובם לארצותיהם החלו לפתוח בתי חולים לילדים. אחד מראשוני המוסדות האלה נפתח בירושלים ב־1872 על ידי ד"ר מקס סנדרצקי, והיה המוסד הרפואי היחיד בארץ ישראל שקיבל חולים בני כל הדתות והעמים.

כמה עשרות שנים אחר כך הקים ד"ר הנרי קלר בירושלים את 'אלי"ן', בית חולים שיקומי לילדים ובני נוער "ללא הבדל בגזע, אמונה או צבע." בראשית המאה ה־20 הובילה גרמניה את תחום רפואת הילדים, וב־1924 הוגדרו תנאי התמחות להסמכה ברפואת־ילדים בגרמניה. כמחצית מרופאי הילדים בגרמניה היו יהודים, משום שהניחו להם להתמחות בתחום לא יוקרתי זה ומשום שרוב המורים בפדיאטריה החזיקו בתפיסות חברתיות שיוויוניות ולא היו אנטישמיים.

ב־1933 הנאצים עלו לשלטון וביטלו את ההתמחות בפדיאטריה; הם לא רצו רופאים יהודים, קומוניסטים וכאלה שמעדיפים לרפא ילדים חולים במקום להמיתם. כ-300 רופאי ילדים יהודים היגרו מגרמניה לארץ ישראל והצטרפו ל-60 שנמצאו בארץ והפעילו רשת של 'טיפות חלב', ביוזמת "הדסה" והנריאטה סולד.

מרפאות בתי ספר, רפואה מניעתית ומחלקות ילדים בבתי החולים של היישוב היהודי היו שונות מבתי החולים הממשלתיים, שבהם אשפזו ילדים במחלקות פנימיות עם מבוגרים, ברוח התפיסה ששררה בבריטניה עד שנות ה־60, לפיה הילד הוא "מבוגר קטן".

ב־1969 הוכרה בישראל ההתמחות ברפואת ילדים, שנמשכת חמש שנים ובסופה בחינות הסמכה, מספר תושבי הארץ גדל, מספר הילדים עלה והתבססה ההבנה שהמאפיינים והצרכים הרפואיים, הפיזיולוגיים והמנטליים, של ילדים שונים מאלה של מבוגרים.

ברחבי ארה"ב הוקמו מרכזי ענק רפואיים שעוסקים אך ורק במחלות ילדים, בעיות התנהגות, פסיכאטריה של הילד ועוד. בשל אשפוז ממושך בבתי חולים אלה ניתן למצוא כיתות בית ספר, חוגי אומנות ואפשרויות של הורים להיות יומם ולילה ליד ילדיהם.

ב־15 באוגוסט 1984 כתב רופא הילדים פרופ' יהודה דנון אל ד"ר ראובן אלדר "נטלתי את תפקיד מנהל 'בילינסון' במטרה לבנות בית חולים ייחודי לילדים, ‏אשר יהיה שונה מכל מה שראינו עד כה בישראל. ..."‏ את הפרויקט מימנו בעיקר הלן וארווינג שניידר, שהחליטו להקים במסגרת 'קופת חולים כללית' מרכז רפואי עצמאי ומותאם לילדים, עם הנהלה משלו, תקציב משלו, מעבדות מחקר משלו, ועם חדרי ניתוח ומערך דימות, שבהם ילדים לא יתחרו על תורם עם מבוגרים.

בסוף שנת 1991, למרות ההתנגדות, נפתח 'המרכז הרפואי לילדים בישראל', לימים 'מרכז שניידר'. היום כבר אין ויכוח על הנחיצות בבית חולים לילדים

הקמת בית החולים לילדים, כפי שאירע 200 שנה קודם לכן, עוררה התנגדויות. במרכז קופת חולים הוכיחו באותות ובמופתים ובעזרת טבלאות סטטיסטיות ששיעור אשפוז ילדים יימצא בירידה ומספר הילדים קטן, ושאין צורך בבית חולים לילדים.‏ ‏בית החולים ‏ההולך ונבנה כונה 'פיל לבן'. פרופ' דן מיכאלי, מנכ"ל משרד הבריאות ואחר כך מנהל איכילוב, טען ש"בנייתו ‏של בית חולים לילדים עם מתקנים נפרדים, לרבות רנטגן וחדר ניתוח, אפילו שחלק מהמימון בא ‏מתרומות, הוא חוסר אחריות וחוסר הצדקה..."‏

הממשלה מינתה ועדת חקירה ממלכתית למערכת הבריאות בישראל, ‏בראשות השופטת שושנה נתניהו. דוח הוועדה ‏מקדיש מקום גדול במיוחד לבית החולים לילדים (שעדיין לא נפתח), ותוקף אותו כסמל לכל הרעות החולות של ‏מערכת הבריאות: "בניהול מערכת הבריאות נודעה השפעה רבה לשיקולי יוקרה, ללא קשר כלשהו לצרכים האמיתיים של מערכת הבריאות. דוגמא בולטת לכך, היא ‏הקמת בית חולים לילדים שנזכר לעיל ליד בית חולים בילינסון...". ‏

בסוף שנת 1991, למרות ההתנגדות, נפתח 'המרכז הרפואי לילדים בישראל', לימים 'מרכז שניידר'. היום כבר אין ויכוח על הנחיצות בבית חולים לילדים ומוסדות חדשים נפתחו, כמו בית החולים "דנה" במרכז הרפואי העירוני בתל-אביב. במרבית בתי החולים הופרדו מחלקות הילדים לבניין נפרד "אם וילד", לציין את השינוי התפיסתי ברפואת ילדים, הרואה בהורים שותפים מלאים לטיפול.

יש הכרח להזכיר את העקרונות ההומניסטיים שבבסיס רפואת הילדים, וכך נכתב במגילת היסוד של 'מרכז שניידר': "בית חולים זה מוקדש לזכותו הטבעית של כל ילד וילד לחיים בריאים בעולם שלו ובטוח, ויעמוד כ'גשר לשלום' בין אומה זו לשכנותיה." מי ייתן.

במלאות 25 שנה לבית החולים ולמרות ההיסטוריה הקצרה שלו ניתן היה לסכם את העשייה בספר מיוחד במינו על תולדות המוסד - "הילדים של שניידר". ספר זה מלווה בעבודות אמנות, שנעשו על ידי הילדים המאושפזים שבית החולים הפך להות גם בית ספרם.

פרופ' יואל דונחין מלמד בטיחות בפקולטה לרפואה בירושלים
איתי בחור, סופר ומו"ל, מחבר הספר "הילדים של שניידר"

* המאמר פורסם לראשונה בעיתון "הארץ"